משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ח׳:ה׳

5 אילו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים – הכוונה לצמחים הגדלים לשם זרעים, ולא הזרעים עצמם, שאי אפשר לשבת בצִלם, והירקות המחוברין לקרקע – כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ואף על פי כן אינו מהווה אוהל. כל זאת רק לגבי זרעים וירקות, אבל עצים מהווים אוהל, ואפילו פרעות וסבכות. אין להלכה זו טעם וקשה להבחין במדיניות שיטתית, להוציא את ההסבר הקודם. מה שדרכו של אדם לשבת מתחתיו מהווה אוהל, ומה שאין יושבים מתחתיו איננו אוהל. חוץ מן הירקות שמנו – לעיל במשנה א שהם מהווים אוהל גם כשהם מחוברים. במשנה לא נאמר מה דינם של ירקות וזרעים שאינם מחוברים לקרקע, אבל מהמדרש שכבר ציטטנו משמע שהם כשרים לשמש כאוהל: "ריבה זרעים וירקות התלושין מן הקרקע, שהן חוצצין בפני הטומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין? ת"ל 'זאת'. שאמרה תורת" ספרי זוטא, יט יד, עמ' 310. המדרש אינו מבחין בין סוגי ירקות בניגוד למשנה א אצלנו, אך קובע שכל המחובר לקרקע איננו אוהל וכל המנותק ממנו הוא אוהל.

6 מעתה המשנה מונה אוהלים "טבעיים" שאינם מעשה ידי אדם, וכבר אמרנו שעל כך חולק רבי יהודה פ"ג מ"ז.

7 וכיפת הברד – ברד נוקשה שקפא מעל המת, מקרה כזה נדיר ולמעשה תאורטי, והשלג – השלג בעצמה כזאת נדיר בארץ, אך כיפת שלג נדירה עוד יותר, הכפור והגליד – מים שקפאו, והמלח – הרשימה כולה עושה רושם של דיון ספרותי בלבד.

8 רשימה זו היא תבנית ספרותית. היא מופיעה בהקשר רֵאלי במסכת מקואות: "יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין. אלו מעלין ולא פוסלין: השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק. אמר רבי עקיבא, היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר: השלג אינו מעלה את המקוה, והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה. רבי יוחנן בן נורי אומר: אבן הברד כמים" פ"ז מ"א. משנת מקואות היא מדור יבנה והחומרים בה דומים למשנתנו, אלא ששם הם רֵאליים לחלוטין והשאלה האם ברד שנפל למקווה מתווסף לחישוב של כמות המים שבו היא רֵאלית. בתוספתא בהמשך המסכת שוב עולה רשימה דומה: "...והאוכלין והמשקין וספר תורה והמלח הרי אלו ממעטין, אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים אין ממעטין" פי"ד ה"ו, עמ' 611; בבלי, בבא בתרא ע"א. כאן השאלה היא האם מים במצב צבירה זה מהווים סתימה לחלון, ושוב השאלה רֵאלית. דומה, אפוא, שעורך המשנה הכיר את הרשימה מהמקבילות והעביר אותה למשנתנו, אף על פי שבהקשר זה היא תאורטית לחלוטין.

9 הרשימה נדונה גם בספרי זוטא שכבר ציטטנו, וקשה להכריע האם המדרש סבור שאינם אוהל או שהוא מרבה שיהיו כאוהל.

10 תופעה זו של העברת רשימות, או שימוש באותה רשימה לצרכים שונים, היא תופעה רגילה במשנה. היא מלמדת על תרבות ספרותית, ועל כך שהיו רשימות שונות של פרטים והעורכים השתמשו בהן. לעתים רחוקות ניתן גם להבחין שההעברה היא מלאכותית ובלתי מתאימה לנושא המשנה; כך הדבר במקרה שלנו. השאלה המעניינת היא האם הרשימה נוצרה בהקשר של משנה אחרת אצלנו בהקשר של משנת מקוואות או שהיא רשימה שנוצרה בהקשר שמחוץ לבתי המדרש. אם אכן מדובר באפשרות השנייה, הרי שהרשימות הן שריד לתרבות היהודית האזרחית. כמעט כל המקורות מהתקופה הם תוצר של בית המדרש של חכמים, והחוקרים תמהים איזו תרבות ואיזו חברה הייתה מחוץ לו? כאמור, במקרה שלנו אין סיבה להניח שהרשימה לא נוצרה בהקשר של משנת מקואות, והועברה לנושאים האחרים.

11 והדולג ממקום למקום והקופץ ממקום למקום והעוף הפורח – כל אלו אינם אוהל, רק בהמה עומדת מהווה אוהל. הבבלי ניסח זאת במונח "אהל זרוק". המונח בבלי, אבל ההלכה עצמה, כאמור, תנאית. וטלית המנפנפת – טלית היא אוהל כמו יריעה לעיל משנה א, ובתנאי שהיא יציבה, וספינה שהיא שטה על פני המים – גם היא איננה יציבה. בור ספינה אלכסנדרית הוא אוהל, כנראה משום שהיא יציבה. או שמא שם מדובר בחפץ הנמצא בתוך הבור, וכאן בספינה השטה מעל לטומאה.

12 ההלכה שאוהל מחייב יציבות חוזרת גם בתוספתא: "רבי יוסי אומר, תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על גבי כזית מן המת טמאין, שאלו היה נתונה על גבי המת באויר טהורין" פ"ט ה"ה, עמ' 606. "נתונה" משמעו יציבה, ואם הייתה התיבה יציבה הייתה אוהל, עתה משהיא זרוקה איננה אוהל ואינה חוצצת מהטומאה. בהמשך התוספתא מופיעה הלכה דומה שנסר שעל פני המים איננו אוהל.

13 אפשר שעיקרון זה של יציבות הוא הגורם בהלכה אחרת: "הנכנס לארץ העמים בשידה, בתיבה ובמגדל טהור, בקרון, בעגלה ובספינה ובאכסרא, טמא" תוס', פי"ח ה"ה, עמ' 616. בבבלי ההלכה שנויה במחלוקת: "הנכנס לארץ העמים בשידה, תיבה ומגדל – רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי? מר סבר: אהל זרוק – לאו שמיה אהל, ומר סבר: אהל זרוק – שמיה אהל" עירובין ל ע"ב. שידה, תיבה ומגדל הם "אוהל זרוק", ולכן המחלוקת היא האם אוהל זרוק ובלתי יציב נחשב לאוהל. אך מהתוספתא עולה שהאבחנה היא בין כלי יציב לשאינו יציב, בין קרון וספינה מחד גיסא לתיבה, שידה ומגדל מאידך גיסא. קרון הוא כלי תחבורה רגיל הניצב על גלגלים ונועד לתנועה ולכן נחשב לאוהל זרוק, ואילו התיבה נייחת ולכן נחשבת לאוהל תקין. נמצאנו למדים שאין חשיבות רק למצבו של האוהל ברגע נתון, אלא גם לייעודו ולשימושו הרגיל, ובכך התוספתא שונה ממשנתנו.

14 קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה כבש את האבן על גבי הטלית – והרי הם אוהל יציב, מביאה את הטומאה רבי יוסה אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה – בספינה שאינה קשורה גם הבית התא שבתוכה אינו אוהל, בניגוד למשנה א שבה בור הסירה נחשב לאוהל. ניתן לתרץ ששם מדובר בספינה נייחת, אבל זה תירוץ הרמוניסטי, שכן המשנה שם מדברת על סתם בור של ספינה.